כשחקן מתחיל היתה לי כל הזמן ציפיה שמישהו יבוא ויגיד לי "אתה שחקן, אתה מוכשר, יש לך את זה" וכו' וגם כשקיבלתי אישורים זה אף פעם לא הספיק כי כל פעם הייתי צריך את זה מחדש וכמובן שבפעמים שקיבלתי "לא" לאורך זמן, הצורך הזה רק הלך והתחזק. אני חושב שבאמת מה שעזר לי להשתחרר במידה מסוימת מהצורך באישור הזה היה כשהתחלתי להדריך תלמידים שרוצים להתקבל לבית ספר למשחק. כשחלקם היו מגיעים אלי בעיניים מלאות ספק ולפעמים שואלים "האם יש לי את זה?", "אתה חושב שבאמת אוכל להתקבל?" "אבל מה הסיכוי שלי?"
ברור שמתפקידי אני צריך לראות מה המכשולים של כל אחת ואחד ולעזור להם להתגבר עליהם. ויש כאלה שהדרך שלהם נראית יותר קצרה וכאלה שהדרך שלהם יותר ארוכה, ולפעמים מאוד ואני חייב לשקף להם את זה. אבל להחליט בשבילם אם הם "כן" או "לא"? אני מאמין שאין לי את היכולת או הזכות להחליט דבר כזה.
ולא רק לי גם לא לבוחנים בבתי הספר למשחק, לא לבמאים ולא לאף אחד בעצם. אף אחד הוא לא אלוהים.
אותו בנאדם שאתם מבקשים ממנו להחליט בשבילכם היה באותו מקום פעם כמוכם וגם לו אמרו שהוא "לא" אין ספור פעמים. יש כל כך הרבה סיפורים על שחקנים מוכשרים ביותר שהצליחו אבל במבחני כניסה לבית ספר למשחק היו בוחנים שהרשו לעצמם להגיד לנבחנים, חוץ מזה שהם לא התקבלו, גם שהמקצוע הזה לא בשבילם. לא להאמין!
האם ידעתם שרונית אלקבץ ז"ל לא התקבלה לשום בית ספר למשחק אחרי ניסיונות רבים? האם אתם יודעים שיש נבחנות ונבחנים שהתקבלו רק אחרי חמש שנים של ניסיונות לבית ספר למשחק? (הכי הרבה ניסיונות שאישית שמעתי עליהם) כן! לפעמים צריך דרך. אתם ידעתם שסמואל ל. ג'קסון גמגם בצעירותו בצורה קשה עד שהוא כל כך התבייש והפסיק לדבר ליותר משנה? אבל כנראה היה לו חשוב מדי להגיד לעולם משהו והוא התגבר. וזה משהו שאני מאמין שחייבים בשביל ש"יהיה לי את זה". צריך באמת תשוקה עזה לתת משהו מכם לעולם.
ואל תחכו ל"כן" מאף אחד כדי להגיד "כן" לעצמכם. תגידו קודם כל אתם "כן" ברור ומוחלט ורק אז יש סיכוי שעוד "כנים" יבואו.
Comments