היום התקשרה אלי שחקנית שהכנתי אותה לפני מספר חודשים לאודישן חשוב לסדרה. התפקיד היה לדמות ידועה והיא היתה צריכה ממש לעשות עבודת דמות. במשך שבוע היא הסתובבה בבית עם הדמות שהמשפחה שלה חשבה שהיא התחרפנה לגמרי. היא באה אלי התכוננו וצילמנו אודישן לפנתאון. כמה ימים אחרי היא קיבלה פידבק מעולה מהמלהקת. הזמן עבר ולפני שבועיים התקשרה אליה הסוכנת ואמרה שיש עליה דיבור חזק בהפקה ומחכים לחדשות טובות. לפני כמה ימים התקשרה המלהקת ואמרה שיש התלבטות בינה לבין שחקנית אחרת אבל זה ממש קרוב. והיום התקשרה המלהקת והודיעה לה שכולם היו בעדה ושהיא אישית לא האמינה שלא יקחו אותה אבל בסוף הבמאי החליט ללכת עם השניה.
היא היתה מבואסת, אפשר להבין את הציפיה במשך חודשים, התקוות והאנרגיה שהושקעו ובשניה התפיידו כלא היו. הלב נשבר. היינו קצת עצובים ביחד, חולקים את "מה היה אם..." המיותר, אבל אז עלתה המילה "כמעט" שהיא מילה מעצבנת ומתוקה ביחד.
ה"כמעט" אומרת שני דברים, שאנחנו לא נקבל את התפקיד הפעם אבל גם שאין דרך יותר טובה מהכמעט להבהיר לנו שאנחנו קרובים להצלחה מאי פעם ושאנחנו לגמרי בדרך הנכונה וצריך לחגוג את הכמעט כאילו יש מחר.
לא מזמן היה אודישן לתפקיד ראשי בסרט לשחקנית אחרת שהכנתי ובאודישן התסריטאית, המלהקת והבימאית בכו ממנה והבמאית לא התאפקה ואמרה לה במקום שהיא רוצה אותה. לא מזמן גילינו שהן עדיין מחפשות את הדמות.
אני מכיר עוד אין ספור סיפורים כאלה כולל שלי כשחקן. אני יודע שזה לא פשוט אבל אני מאמין שאנחנו צריכים לחבק את "הכמעט", להגיד עליו תודה, לקבל אותו באהבה ולשים אותו בקורות חיים של הלב שלנו.
Comments